אִישׁ גְּרוּטָאוֹת יָקָר,
לֹא אֲשַׁקֵּר לְךָ.
אַתָּה כִּמְעַט הָעֲדִיפוֹת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלִּי.
אֲבָל עוֹבְרִים עָלַי יָמִים קָשִׁים.
הַב! הַב!
הַבבבב הַב!
אָז, בְּבַקָּשָׁה, אֶפְשָׁר לִהְיוֹת הַכֶּלֶב שֶׁלְּךָ? אֲנִי לֹא אוֹכֵל הַרְבֵּה, וַאֲנִי
יָכוֹל לִנְבֹּחַ אִם אֲנָשִׁים יְנַסּוּ לִגְנֹב לְךָ גְּרוּטָאוֹת וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה.
בְּתִקְוָה לִהְיוֹת שֶׁלְּךָ,
אַרְפִי
אפשר להתייחס אל הסיפור דרך שני נושאים בולטים לעין:
האחד צורני, הבחירה בפורמט של מכתבים, על כל המשתמע מכך – כלומר, פורמט שנעלם בדרכו זו, הקלאסית, מן העולם שלנו; פורמט שילדים, כשהם מתוודעים אליו, אוהבים אותו כל כך ורוצים לנכס לעצמם.
השני, כמובן, הוא אימוץ של כלב, כך כפשוטו, כפי שבא לידי ביטוי גם בתוספת החיצונית שבאה בסופו של הספר: אמצו כלבים, תרמו לעמותות, כל מה שחשוב באמת ביחס שלנו לבעלי חיים.
אבל יש שני נושאים נוספים, עמוקים יותר, שראוי לתת עליהם את הדעת. הראשון אמיץ, והוא היכולת לספר סיפור מנקודת מבטו של האחר, זה שנמצא בשוליים, זה שאנחנו נוטים להסיט ממנו את המבט – הכלב כסוג של משל על הומלסים ואפילו על פליטים, ולמעשה כל מי שנמצא בשולי החברה.
האם זה מעמיס משמעות כבדה מדי על סיפור ילדים? זו שאלה שבהחלט כדאי לשאול.
הנושא השני הוא סוגיית הקריאה בספר ילדים: קריאה של מבוגר לעומת קריאה של ילד. מבוגר קורא את הטקסט, הוא עסוק במילים. מפעם לפעם הוא שולח מבט אל האיורים, לרוב זה מבט מהיר שמתקשה להבחין בכל הפרטים. ילד מאזין לסיפור שהמבוגר מקריא לו. בזמן הזה הוא בוחן כל פרט ופרט באיורים. הוא רואה את הדוורית ששולחת את מכתבי הכלב ומביאה לו את התשובות שהוא מקבל. הוא רואה את פניה, את החמלה שהם מביעים, את ההשתתפות שלה בסיפור שלו מתחילתו.
מבוגר שלא יבחין באיורים המלווים את הטקסט יופתע מהפתרון היפה שבסופו. ילדים, לעומת זאת, יבחינו בתהליך כולו.