רונית רוקאס
איורים: מאיה שלייפר
עורכת: יעל גובר
לגילאי הגן
שנת ההוצאה: 2015
לרכישה:
זוכה פרס רמת גן למצוינות ספרותית 2016 לספר ילדים מאויר. הספר השתתף במצעד הספרים תשע"ז ובפרויקט ספריית פיג'מה.
הנה מה שיש לגיבור הספר לא קל להיות גיבור-על לומר:
נָכוֹן שֶׁאֲנִי גִּבּוֹר-עָל, אֲבָל בַּבֹּקֶר אֲנִי הוֹלֵךְ לַגַּן כְּמוֹ כֻּלָּם.
וְאִם חֲשַׁבְתֶּם שֶׁלְּגִבּוֹרֵי-עָל תָּמִיד קַל, אָז תֵּדְעוּ שֶׁזֶּה מַמָּשׁ לֹא כָּכָה.
אֲנִי צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּן וּלְהִתְחַזֵּק וְלִשְׁמֹר עַל הַגְּלִימָה שֶׁלִּי, וְלִפְעָמִים אֲנִי גַּם נִקְלָע לְצָרוֹת צְרוּרוֹת.
וּמָה קוֹרֶה אָז? אֵיזֶה טְרִיק-עָל מְחַלֵּץ גִּבּוֹרֵי-עָל מִצָּרָה?
רונית רוקאס ומאיה שלייפר, שכבר עבדו בעבר יחד בספר הנסיכה זוהרה, מספרות במילים מדויקות ובהרבה צבע סיפור מרגש ומשעשע על כוחה של חברות, שהוא חזק מכל כוח-על.
"זהו סיפור שמתקיים בו פער משעשע בין הטקסט לבין התמונה. הפער הזה יוצר דרמה המלהיבה. בעוד הסופרת מספרת על יום מוצלח של גיבור-על חזק ובעל ביטחון עצמי, המאיירת מספרת בציורים סיפור אחר לגמרי – על התמודדות של ילד קטן ומעט בודד בגן. בסוף שני הסיפורים משתלבים זה בזה בצורה מושלמת" (מתוך ביקורת של מאירה ברנע גולדברג על הספר).
רונית רוקאס מספרת על תהליך הכתיבה של הספר
במפגשים עם ילדי גן, בגנים ובספריות, אני מספרת להם איך התחלתי לכתוב את הסיפור הזה.
איך התיישבתי בסלון, מול טלוויזיה דוממת, כי זה החדר המואר ביותר בבית, ולפעמים אני צריכה אור, שיזכיר לי את העולם, וכתבתי כך:
קשה להיות גיבור על.
בלילה אני חייב לישון רק ככה.
תנוחה של גיבור על בתעופה – שתי ידיים שלוחות לאורך הכר, אגרופים קפוצים, גוף ישר. משקפי הראייה שלו ליד המיטה.
בשום אופן לא ככה
תנוחה נינוחה יותר, ציור נוסף של הדמות באותו עמוד
או ככה.
תנוחה נוספת, נינוחה, גוף מקופל, ציור שלישי באותו עמוד
אחרת אקום בבוקר ולא אצליח לעוף.
וזה בדיוק מה שקרה לי היום בגן.
הציטוט הזה הוא מתוך הכפולה הראשונה של הסיפור בגרסתו הראשונה. הגרסה הסופית והמאוירת – עם איוריה הנהדרים, האהובים עלי כל כך, של מאיה שלייפר – נראית כך:
זו דוגמה קטנה, אבל היא מבהירה שני דברים עיקריים:
הטקסט הקצר של הספר הזה עבר שינויים רבים. מניסיוני, ככל שהטקסט קצר יותר, כך נשקלת כל מילה במשך זמן רב יותר. האם כדאי לכתוב "ככה" או "הזאת", האם…
העניין השני קשור לאיורים:
אני לא יודעת לצייר, אבל כשאני כותבת ספר ילדים אני רואה לנגד עיני את האיורים. ובעיקר, אני חושבת על הילדים היושבים, כך אני מקווה, בחיק הוריהם ורואים ובוחנים היטב את הציורים בזמן שהם שומעים את קול ההורה המקריא להם את הסיפור.
הם לא חולפים על האיור ביעף, הם קוראים אותו לעומק בקריאה סימולטנית – טקסט (הנשמע באוזן) ותמונה (בעיניים) גם יחד. תהליך הקריאה המורכב הזה, שמבוגרים אינם חווים אותו עוד, מחייב בעיני גם כתיבה המורכבת מטקסט ותמונה.
זו הסיבה שאפשר לראות בעמוד לדוגמה שהבאתי כאן כבר בהתחלה איך אני רואה את האיור המלווה את הטקסט. אני מניחה שמאיירים מעדיפים חופש מוחלט בבואם לתת פרשנות איורית לטקסט. אבל הדבר אינו אפשרי בפיקצ'ר בוק מן הסוג הזה (לצערי, אין למונח חלופה עברית הולמת), משום שהמשמעות עולה, במכוון ומראש, מן הפער שבין הטקסט לאיור.
הנה בדוגמה כאן:
הסיפור המילולי הוא מונולוג של ילד המשחק-מדמיין-מאמין שהוא גיבור-על, ואילו הסיפור הוויזואלי הוא ילד, די בודד, המשחק בכל כוח הדמיון שלו ומוצא לו אושר בדרכו.
במפגשים עם הילדים אני מספרת להם לא רק על הרגע שבו התחלתי לכתוב את הסיפור הזה, אלא על המחשבה שהובילה אותי אליו, שקצת קשורה לבן שלי, שכמו ילדים רבים אחרים בגיל הגן מדמיינים שהם גיבורי על.
אני כותבת "מדמיינים" אבל הם – כמו הגיבור – מאמינים, משוכנעים, פועלים ואולי בעיקר משתוקקים – להיות גיבור העל הזה, שיכול לעוף, לו רק יצליחו לישון בתנוחה הנכונה, או לאכול את המאכל הנכון או, סתם, פשוט ללבוש את הגלימה שאמא קנה, ואפילו – את המגבת הישנה שהיא נתנה.