איתן חנן

איתן חנן, פסיכותרפיסט ואנליטיקאי קבוצתי.

בתחילת דרכו עבד כעיתונאי פלילים בתוכנית "ערב חדש", והיה בעליה של חברת תחקירים לתקשורת. אותה סקרנות הובילה אותו להיות פסיכותרפיסט ואנליטיקאי קבוצתי, וכל הזמן הזה קיננה בו התשוקה לכתוב. כישורי התחקירנות שלו סייעו לו מאוד כשהתחבר לקהילת יוצאי מצרים בישראל, ובתחקירים הנלהבים שערך על אלכסנדריה, העיר שהיתה ניו יורק של הלבאנט – קוסמופוליטית, מגוונת ועשירה תרבותית. סקרנו אותו החיים שהיו לאנשים שבאו מעושר ושגשוג למדינה שלא התאפשר להם להמשיך בה את חייהם כפי שהכירו. הוא נשוי, אב וחי ביישוב באזור השפלה.

תעצמי עיניים, רומן הביכורים יוצא הדופן שלו, חושף קול צלול ומדויק שהודר עד כה כמעט כליל מן הספרות העברית. הספר זכה בפרס משרד התרבות להוצאה לאור של ספר ביכורים לשנת תשע"ז.

איתן חנן מספר על תהליך הכתיבה של הספר

אשה רצה אחרי אוטובוס. זה כל מה שהיה לי. זה והחלום שאולי הפעם ייצא מזה סיפור קצר שאוכל לשלוח לתחרות של עיתון "הארץ".

אז, כאמור, אשה רצה אחרי אוטובוס. זו אשה בוגרת. כבר לא צעירה. אשה מזרחית, עגולת גוף, שקולה כמעט לא נשמע בספרות העברית.

חשבתי על סבתא שלי, ולאחר חישוב מהיר התברר לי, להפתעתי, שגילה בילדותי כגילי היום. הייתכן שיבוש כזה? סבתא ונכד בני אותו גיל?

האם מה שהעסיק אותה אז מעסיק אותי היום? האם מה שמעניין אותי היה חלק מעולמה? נדמה לי שלא. נראה לי שטרדות החיים השתלטו עליה. היא הותירה מאחור חיים שלמים ועלתה ארצה מאפגניסטן עם בעלה וילדיה.

אם כן, אשה מבוגרת רצה אחרי אוטובוס ומאחרת. לאן היא ממהרת? את מי היא מבקשת לפגוש? אני מהרהר בעברית על מחשבותיה של אשה ששורשיה אינם מכאן. באיזו שפה היא חושבת? מה הניגון הפנימי? מה הקצב? באין לה שפה משותפת עימי, הביעה סבתי את אהבתה במגע ובאוכל, בשירים (שהיו סתומים באוזני), במבטיה ובצחוקה המתגלגל. ולמרות שלא הבנתי, היתה עורמת את משפטיה לפני ומשוחחת איתי בשפתה.

בבית הורי דיברו איתנו, הילדים, בעברית, ועם ההורים, הסבא והסבתא, בשפות מוצאם: דארי (דיאלקט של פרסית) וערבית. עם השנים, ולכתם של האנשים, הלכו ונעלמו שפות העבר,  ונותרו רק העברית והאנגלית, שפות ההווה.

אז היתה לי אשה מבוגרת, כבדה, סבתאית, שרצה אחרי אוטובוס, ושפתה אינה שפת המקום. והיא אינה מצליחה להדביק את הקצב של הארץ החדשה, והיא כבר אינה יודעת מה עליה לתקן.

ומול דמותה המובסת של האשה, שהזכירה לי את סבתי, מצוי אני, הכותב, שהעברית היא שפת האם שלי, הגם שאינה שפת אימי, ומילותיה היא הטבלה המחזורית שממנה בנויות מחשבותי.

כבר בגיל צעיר ידעתי שאהיה סופר. שזה ייעודי. מגיל צעיר הוחמאתי על יכולת הכתיבה שלי, אלא שמלבד כמה סיפורים קצרים שהתפרסמו, לא הצלחתי לחצות גבול של כתיבה סדירה שתנפיק, בסופו של דבר, ספר.

השנים עברו. כתבתי עבודת תזה, מאמרים מקצועיים, עבודות גמר ללימודים, אבל לא כתבתי את הספר. זה שיהיה מימוש למהותי. רבות חשבתי על מקור המעצור, ביני לבין עצמי, בטיפול, בשיחות, ושום שסתום לא נפתח. ואני דחיתי את הכתיבה משנה לשנה. יום יבוא. חלמתי ותוסכלתי וחלמתי.

ברגע מסוים, סביב מלאת לי 50, הבנתי שזאת ההזדמנות האחרונה.

זה היה בדצמבר 2014.

בנובמבר 2015 כבר היתה לי טיוטה ראשונה ביד.

רגע, רגע, רגע. לא כל כך מהר.

בתחילה הלכתי לסדנת הכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי. הבאתי את הדפים הראשונים שהיו לי, ואשכול קרא אותם ואמר: "רגע, למה יש פה רק 6 עמודים? איפה עוד?"

עוד? נבהלתי, מה עוד? מניין אביא לו עוד?

אז היתה לי אשה, מזרחית, שאיחרה לאוטובוס. את תחנת האוטובוס מיקמתי ברחוב רהב בבת ים, עיר הולדתי, שבה תחנת האוטובוס היתה הקשר היחיד עם העולם הגדול (כלומר, התחנה המרכזית הישנה בתל אביב).

שמחתי שעלתה בדמיוני אשה והחלטתי למקם אותה בשנות השבעים. הייתי צריך מרחק מגדרי ומרחק של זמן כדי לשמור על היכולת להתבונן, מפוכח, לא מעורב, ככל שניתן.

סבתי היתה לי השראה אבל לא רציתי לכתוב עליה, לא רציתי ללכת לאיבוד בתוך עלילת חיי, רציתי להיות כותב המתבונן מבחוץ. אם לא מאפגניסטן ולא מתימן, אז מניין?

באותה תקופה צפיתי בסרט הדוקומנטרי "סרט ערבית" בבימויו של אייל שגיא ביזאווי ופתאום ידעתי: מהלבנט, מאלכסנדריה, מהמיקס האנושי והתרבותי (שכיום לא ניתן לדמיין כמותו בעולם ההולך ומתקטב) שבין מזרח למערב.

ניו יורק שבמזרח: ערב רב של לאומים ותרבויות, שפות, פנים. ולכולם יש מקום בעיר שעל חופי הים התיכון.  התערובת המרתקת הזאת היתה בדיוק הרקע שרציתי.

אך מה ידעתי על העיר הזאת? לא הרבה.

התחלתי לקרוא ספרים על אלכסנדריה, ראיינתי אנשים שנולדו שם, בחנתי תמונות שצולמו בשנות הארבעים והחמישים. וכתבתי.

לאן היא נוסעת הגיבורה שלי? מה שמה? מי הוריה? מה גילה? כיצד היא לבושה? מה מצבה המשפחתי? איך היא נראית? מה משקלה?

לאט לאט הדברים החלו להתבהר. ככל ששהיתי עימה יותר, כך גדל אמונה בי והיא הלכה ונחשפה לפני, חלקה איתי את סודותיה והניחה לי לשים מילים בפיה ולשבץ בביוגרפיה שלה את מחשבותי ותמונות מהאלבום המשפחתי שלי. ומה שחסר – השלמתי מהדמיון.

ימי שלישי הוקדשו לכתיבה. הייתי יושב בבתי קפה ומצותת לשיחות שהתנהלו סביבי, אורב לביטויי שפה מעניינים, לסיפורי צרות של אחרים. נכנסתי לנעליה של הגיבורה ובשמה ניהלתי דיאלוגים שלמים עם בני הבית, ועם חברים שהסכימו להיכנס לנעלי דמות אחרת בעלילה. וחידדתי את הדיאלוגים. האם זה נשמע טבעי? האם זה יושב נכון בפה?

וכל העת כתבתי ובעיקר מחקתי. אחת לשבוע הגשתי למנחי הסדנה את צרור הדפים החדש וקיבלתי את הקודם עם הערות לתיקון או חשיבה מחודשת.

כשהסתיימה הסדנה הראשונה נרשמתי לסדנת המשך, והמשכתי לכתוב. מדי פעם בפעם לקחתי שבוע חופש והתבודדתי בצפון, כדי להאיץ את קצב העבודה.

כך חייתי שנה, נתון בשני ממדים: המציאות היום-יומית והמציאות האלטרנטיבית שהמצאתי.

סביב הגיבורה שלי הלך ונוצר מעגל דמויות שאף אחת מהן אינה בבואה של מישהו ממשפחתי או מכרי, אבל כולן בזוקות ברסיסים ובשברים ביוגרפיים שלהם ושלי.

הגרסה שהוגשה לבסוף לעורכת, רונית רוקאס, החזיקה 450 עמודים. בתום שנה של עריכה עמדה הגרסה הסופית על 350 עמודים.

בתחילת מארס 2017  הגעתי לבית הדפוס לחזות בלידתו של הספר. החזקתי עותק אחד בידי, ובין יתר המחשבות שעברו בי היתה גם מחשבה על הוריהם של הורי, המהגרים, שמעולם לא התאקלמו כאן, בתרבות המקומית, בשפה העברית. ששימרו בדירותיהם ועם השכנים בשכונות מגוריהם גטו של שפות אחרות שהביאו עימם מהעולם הישן, ואלה היו להם מקדש מעט של מולדתם.

מצד אחד, נחמץ ליבי. מנגד, רציתי לומר שהם בכל זאת הצליחו שלא להימחק, הצליחו להביא את סיפור הגירתם, את האובדן, הגעגוע, דחיקת שפת האם שלהם, זרות השפה מול הנכדים שנולדו כאן, ולדבר את כל זה מגרוני. 

איתן חנן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.